למצרים וחזרה - חוויות מהפלגת מצב הרוח למצרים 

אחת לשנה, לאחר חופשת הפסח, יצא למצרים משט המד-רד, ראלי יאכטות מישראל למצרים. 2008 היתה השנה הרביעית והאחרונה לקיום המשט, שהחל כמשט של שלום מישראל למצרים, ובתוך זמן קצר הפך לאירוע בינלאומי, המרכז לאזורנו יאכטות זרות מכל העולם.

במאי 2008 יצאו כ-50 ספינות, ישראליות וזרות, להרפתקה מיוחדת זו, שהתקיימה בשונה מהשנים הקודמות, בשני מסלולים: המסלול שהפך ל"קלאסי", לאורך תעלת סואץ ועד לים האדום, ולראשונה נוסף מסלול חדש – לאלכסנדריה, ומשם למדבר המערבי. חלק מהספינות נבנו על צוותים מגובשים, וחלקן גיבשו צוותים שהורכבו משייטים חסרי ספינה, חברים, אורחים ובני משפחה. צוות היאכטה "תמרה" הצטרף לקבוצת הספינות שהפליגה לאלכסנדריה, יעד בתולי לשייט הישראלי, וחזר עתיר חוויות.

מתל אביב לפורט סעיד

הספינות המשתתפות רוכזו במרינה תל אביב, שם, ערב קודם, התקיימה מסיבת ההשקה של המשט. בשעה 12:00 ניתן האות, והספינות יצאו, אחת אחת, לדרכן. התחנה הראשונה במסע, פורט סעיד, מרוחקת כדי 160 מייל מתל אביב, בסך הכל יממה של הפלגה. הרוח הייתה איתנו, בעוצמה המתאימה ובכיוון הנכון, ועד רדת החשיכה התקדמו כל הספינות בכוח מפרשים בלבד. למחרת בבוקר נמצאנו כבר במים המצריים, ולמדנו ממקור ראשון כי כל הסיפורים על המים המצריים נכונים: יש בהם כמויות אדירות של דולפינים!  זוגות ולהקות ענק, עם גורים בכל הגדלים, חוצים את חרטום הספינה, מלווים אותה מצדדיה, שטים לאחור ולפנים עד שלא ניתן עוד לדעת כמה דולפינים בכל להקה, ואז נעלמים כלעומת שבאו.  אין לו לאדם חוויה מרוממת נפש יותר בלב ים מאשר מפגש קרוב עם דולפינים.

לקראת אחר הצהריים אנו מתקרבים לפורט סעיד, העיר בקצה הצפוני של תעלת סואץ. תיאום קצר עם הבקר המצרי, וספינת נתב יוצאת כדי ללוות אותנו לתוך הנמל, 3 יאכטות בקבוצה. לאורך הדרך ספינות שונות מברכות אותנו לשלום, ואנו מלאי התרגשות. בתוך הנמל משליכות כל הספינות עוגנים ונקשרות בירכתיהן לרציף, והמחזה כולו ססגוני ומרהיב. ביקורת הדרכונים והמכס היתה מרוכזת, קצרה ויעילה מאד, ולאחריה התארגנו הצוותים למסיבת קבלת הפנים שהתקיימה באחד ממלונות העיר.

צוותי ספינות גדולות יותר, שהגיעו לפנינו, כבר התפנו לסייר בשווקים, הקרובים מאד לנמל, וחזרו לבושי גלאביות, ועם מזכרות – מפירות וירקות ועד פוחלצי חיות. אנשי ביטחון מצריים מלווים אותנו לשוק, ומוודאים לא רק שלא יאונה לנו רע, אלא שהסוחרים לא ירמו אותנו במחיר..

פורט סעיד – קהיר – פורט סעיד

למחרת, איך אפשר בלי – טיול לקהיר. האוטובוסים עוזבים בשש בבוקר, ולאורך כל הדרך במרחב השיפוט של מחוז פורט סעיד אנו לבדנו על הכביש: כוחות הביטחון המצרים עוצרים את התנועה ומפנים לנו את הכביש.

התחנה הראשונה בקהיר: הפירמידה הגדולה ושכנותיה הקטנות יותר, המוזיאון ובו ספינת השמש של כיאופס, ולאחר מכן הספינקס. אבותינו בנו את כל זה, אנו מספרים לעצמנו, ויש מי שמפזמים שירים מתוך ההגדה של פסח... אי אפשר שלא להתרשם, למרות ההצקות הבלתי פוסקות מצד רוכלים, ילדים וזקנים הגודשים את האתרים בעשרות ומאות, ומטרתם אחת – להוציא כסף ע"י מתן שירותים בלתי נחוצים, מכירת מזכרות, או סתם רמאות. לאחר שהוזהרנו בהתאם ע"י המדריך, אנו מנווטים ביניהם. בהמשך, ביקור במוזיאון קהיר – אחד המוזיאונים המדהימים בעולם, גם ללא מיזוג אוויר. אפשר לבלות בו ימים שלמים, ולנו רק שעתיים.. התערוכה ובה אוצרות קברו של תות ענך אמון הותירה אותנו נדהמים, וחזרנו לאוטובוסים, לדרך הארוכה בחזרה.

מפורט סעיד לאלכסנדריה

למחרת, לאחר תדלוק, מילוי המיכלים והצטיידות בשוק – לחם, פיתות, פירות, ירקות ועוד -   אנו יוצאים. חלקו הארי של המשט – פונה דרומה, ומתחיל את המסע בן 80 המילין לכיוון סואץ. השאר פונים צפונה, וחווים לראשונה חוויית שייט לאלכסנדריה. היציאה מהנמל לאורך חלקה הצפוני של התעלה, שלא כמו בהגעה – בדבוקה אחת. 15 ספינות, כולן מניפות בגאווה את הדגל הישראלי, חוצות את התעלה – והמראה מרהיב. על כל ספינה ועל כל רציף מנופפים לנו לשלום, והלב מתרחב: אולי יש מקומות ומקרים בהם השלום אינו "קר" כל כך.

לאחר היציאה מהתעלה אנו פונים מערבה, ומפליגים במקביל לחוף, אך במרחק בטוח מהזרמים שמייצר הנילוס מצפון לדלתא. בחצות , בבת אחת, עולה הרוח. אנו באזור שממערב לדלתא, ומזג האוויר פה מתנהג אחרת.. הרוח ממשיכה לעלות ואיתה הגלים. אנו נערכים לסערה, וזו מלווה אותנו עד לבוקר המחרת. יש יתרון גדול, אנו מגלים, להפלגה במשט – אנו שומרים על קשר עם כל הספינות בקבוצה, וכל הספינות ערבות זו לזו.. לשמחתנו כולן עברו את הסערה בשלום, ועם שוך הסערה – כבר אפשר לצפות מרחוק בקו החוף של אלכסנדריה. משהו לא בסדר כאן, אנו חושבים. היכן הקצה..? קו חוף בן למעלה מ-20 ק"מ רצופים מלווה אותנו עד הכניסה למעגן, הנמצא בקצה המערבי של העיר.

המעגן באלכסנדריה נקרא "מועדון היאכטות של אלכסנדריה", אך היות ובמצרים ענף היאכטות לא ממש קיים, משמש המעגן בעיקר לספינות דיג, ומעט יאכטות מנועיות מקומיות. הנהלת המועדון פינתה עבורנו את הרציף היחיד במעגן, וכולנו קשורים, שוב, ביחד, בדבוקה אחת. קבלת הפנים לבבית, כל סגל המועדון מסייע בעגינה וברתיקה, וצוללן מקומי מסייע בשחרור חבלים שמפריעים לתנועת הספינות, מכל אחד מעשרות החבלים ומצופי הרתיקה הפזורים במעגן.

התשתיות במקום מתקדמות, אינטרנט אלחוטי חופשי מייד זוהה ע"י המכורים לתקשורת, במקלחות שפע של מים רותחים, ולאחר שטיפלנו בספינות, כולנו רצים לפצות את עצמנו על הלילה שעברנו בים, ולשטוף מעצמנו את המלח. ביציאה מהרציף, אנו פוגשים בתזכורת מעציבה שלא כל מארחינו במצרים אוהבים את עובדת הימצאותנו שם – לרציף ה"סטרילי" והמאובטח שלנו, מצא מי מהנהלת המועדון לקשור שתי סירות דייג מקומיות. האחת נקראה ע"י בעליה "היטלר", והשנייה "סדאם חוסיין".

בערב אנו יוצאים לעיר – והפתעה: איזו חיוניות ! 20 ק"מ של טיילת, חופים בלתי מופרעים והיסטוריה של נוכחות מערבית מוגברת הפכו את העיר למשהו שונה לחלוטין מקהיר הצפופה . העיר הזו חיה! הטיילת מלאה בחוגגים – זוגות נישאים שהעבירו את מסיבת הכלולות שלהם אל חוף הים, ומזמינים את אורחיהם לגלידה, המוני נופשים ומטיילים, בתי קפה, דוכני אוכל – והכל עד לשעות הקטנות באמת של הלילה. תחילה ביקרנו בבית הכנסת, שריד לקהילה היהודית המפוארת שהייתה בעיר בעבר, וקיימנו קבלת שבת מרגשת עם שרידי הקהילה היהודית בעיר, המונה... 3 גברים... שירת "לכה דודי" הדהדה בין קירות בית הכנסת, בעוצמה שלא נשמעה בו כבר שנים ארוכות, במעמד שהיה מרגש ממש. לאחר מכן, החלטנו לחפש מועדון לילה כמיטב המסורת המצרית. יצאנו, 6 איש במונית "לאדה" קטנטונת, עם נהג מצרי שאינו דובר אנגלית, לחיפוש אחר מועדון שיניח את דעתנו. עד אחת ושלושים לפנות בוקר מצאנו רק מועדונים ריקים, שבעליהם הבטיחו לנו כי אם נשאר עד הבוקר, המקום יתמלא... תל אביב, עיר ללא הפסקה – יש לך מתחרה רצינית.  לקראת סיום, בשתיים לפנות בוקר, אנו נכנסים לגלידריה פופולרית ליד הכניסה למועדון, ומזמינים גלידות. המוכרים מתעניינים מהיכן אנחנו, וכשענינו מישראל חייכו והצביעו על השלט בכניסה לחנות, המציין כי הגלידריה נקראת "עזה"..יש דברים שאי אפשר לברוח מהם..

מאלכסנדריה למדבר המערבי

600 ק"מ ושעות רבות של נסיעה מפרידים בין אלכסנדריה לנווה המדבר סיווה, יעדנו הבא. יום שלם חולף בנסיעות, דרך בית הקברות הבריטי באל עלמיין ועיירת החוף מרסה מטרוח. לאורך כל הדרך נשקפים מהחלון חופים בצבעי טורקיז, כמו גם פרוייקטי בנייה חדשים של ערי וכפרי נופש במה שמסתמן כריביירה המצרית – החוף הצפוני. ממרסה מטרוח – 300 ק"מ של נסיעה רצופה במדבר, ולסיווה אנו מגיעים בערב. העיר העתיקה כולה בנויה חימר, והמלון שלנו מנסה להשתלב בצורת הבניה – בקתות דמויות חימר. דווקא נחמד, אך בשלב זה לא נותר לנו כוח אלא להתקלח ולישון.

למחרת בבוקר מגיעים הג'יפים לרחבת המלון, ואנו יוצאים להרפתקה שלשמה באנו – הטיול במדבר. קשה לתאר את החוויה למי שלא היה שם. דיונות חול אדירות ממדים ואינסופיות, שמזמינות את הילד הקטן החבוי בכל אחד מאתנו. אנשים מתגלגלים, גולשים, ומנסים כוחם בסנובורד על החול..

והמדבר מלא הפתעות – ימות שהתייבשו, מעיינות מי גופרית חמים וקרים, אגמי מים מתוקים, נאות מדבר עם צמחיה, כמו באגדות - ובכ ולם ניתן לטבול..!

 כולנו בתחושה שהחוויה הזו לבדה הייתה שווה את כל הטיול כולו. אחר הצהריים חזרנו למלון ולאחר מקלחת חמה יצאנו לסייר בעיר. סיווה הינה עיירה קטנה, בת כ-22 אלף תושבים, באמצע המדבר, ומרוחקת שעות מכל מקום. המוניות השכיחות בה הן.. חמורים ועגלות, ונשים אינן נראות ברחובות, אלא מוסעות בעגלה כשכל גופן ופניהן מכוסים. סיווה דתית יותר, ומצטיירת כאנטיתזה לאלכסנדריה בכל מובן.

הרבה מה לעשות ב"מרכז העיר" אין, למעט לספוג קצת מהקצב והאופי המיוחד של המקום. באחת החנויות מקבל את פנינו מי שגר 30 שנה בארה"ב, וחזר למדבר, לקצב האיטי של החיים, ומנהל חנות מזכרות קטנה. בחנות אחרת שאלו את דוברי הערבית שבינינו אם שמענו על כך שבעיר מבקרת קבוצה גדולה של ישראלים.. ובחנות אחרת, מששאלונו למוצאנו, גירש אותנו הבעלים מחנותו. אכן, יש ויש במצרים.

למחרת היום סיור בעיר העתיקה של סיווה (השאלי), במקדש האוראקל  ובהר הקברים, ואנו מתחילים בדרך הארוכה בחזרה לאלכסנדריה, דרך שהתארכה עוד יותר בשל תקלה באחד האוטובוסים.. לאלכסנדריה חזרנו בשלוש לפנות בוקר, והעיר עודנה פתוחה לבילויים, כאילו מדובר בשמונה בערב. פשוט מדהים..

 החזרה הביתה

הדרך חזרה הייתה יכולה להיות פיצוי לסערה שפקדה אותנו בדרך הלוך – הים היה חלק, הרוחות טובות, הדולפינים לא הכזיבו, ואלמלא נתקעו ארבע ספינות עם סתימות דלק , תוצאה של דלק מאיכות ירודה במיוחד שנרכש במצרים במחיר מופקע, היתה יכולה להיות חוויה מושלמת. כאן הוכיח ציבור השייטים הישראלי מסירות ואחריות, וכל הספינות הפצועות נגררו ארצה ע"י חברותיהן, ומשלאלו אזל הדלק, קיבלו את פניהן ספינות חיל הים, עם מיכלי דלק ישראלי, נקי ומשלנו...

במרינה אשקלון מקבל את פנינו הלל רשף, מנהל המרינה, ששמע על תלאות הקבוצה בים, ודואג לנו כמו לבנים אובדים. תוך זמן לא רב חזרנו הביתה, עמוסי חוויות ולקחים.

אז למה לא נחזור למצרים? כי למרות החוויות, מדובר במדינת עולם שלישי, ללא תרבות שייט ומעגנים מסודרים. כי מרגע הגיעך אתה נדרש להיות כפוף ונתון לחסדי סוכן מקומי, שמעוניין רק בדבר אחד: כסף, וכמה שיותר. אחת שיקח את דרכונך יגלה ששכח לגבות עוד עמלת סוכן כזו ועמלת טיפול אחרת. שילמת? לא תקבל עודף. תמחה על כך? יבהירו לך שבעצם קיבלת עודף, "כאן לא ישראל, כאן מצרים, קיבלת עודף!". תרצה לתדלק? רק הסוכן רשאי למכור לך, במחיר מופקע של פי 8 (!) מהמחיר בחוץ. תביא ג'ריקנים מבחוץ - יודיע לך שיש לך קנס. לא תשלם? יחתכו לך בלילה את חבלי הרתיקה (וכך באמת קרה). תתרצה ותקנה ממנו דלק - יהיה הדלק מזוהם ויסתום לך את מערכת הדלק (וגם כך באמת היה). . מעבר לכך, כל מפגש עם הביורוקרטיה המצרית מתסכל, לאף פקיד אין סמכות לכלום, והניירת אורכת שעות. אורחת בריטית על אחת הספינות ביקשה לחזור בטיסה ונענתה בשלילה - לא עזרה התערבות השגרירות. למה? כי היא רשומה כצוות בספינה יוצאת..שייטים זרים ששטו אתנו ועגנו כבר בכל העולם, כולל אפריקה, הודו והמזרח הרחוק, נשבעו לנו שמצרים היא המקום הכי גרוע שאי פעם קבלו בו שירות.

נכתב ע"י צוות היאכטה תמרה מ"מצב הרוח" באשדוד .בואו לשוט איתנו!